בפרקים הקודמים בפרק א' ובפרק ב' הרחבנו על נושא הקרבה ואמרנו שהקרבה היא תולדה של בטחון וקרבה רגשית. הביטחון - הרבה פעמים נקנה כשיש כלים לזוג לפתור ולהתמודד עם מתחים וביקורת הדדית. כאשר הזוג אינו נמנע מהתמודדות ואינו מטאטא את הקושי מתחת לשטיח. - כך גם היחסים ביניהם נשארים כנים וגלויים.
הפעם ארצה להתייחס לפן אחר הקשור אמנם לפרק הקודם אך שונה.
אפתח בסיפור מחדר הטיפולים...
בפגישה נכחו זוג שהתמודדו עם קושי שתחילה נראה היה כלא פתיר.
לאחת מבני הזוג הקרבה מאוד חשובה, אך לבן זוגה דווקא קשה לו הקרבה הפיזית. הוא מסתפק בקרבה יותר מאופקת.
בני הזוג חיים בתחושה מתמדת של חוסר סיפוק ושמחה, בתחושה שאין מה לעשות.
מדובר בזוג שקרובים האחד אל השנייה מבחינה רגשית. יש ביניהם קרבה רגשית גדולה וכנות גדולה. אך בנושא של הקרבה הפיזית הם נמצאים משני צדי המתרס.
הם החליטו לא לטאטא את הקושי ולנסות להתמודד - לכן ניגשו לייעוץ זוגי.
מתוך בירור הסתבר שהם באים משני עולמות שונים האחת באה מרקע חם ומחבק ואילו השני בא מרקע מאוד מאופק.
נוסיף שהאחד אף פעם לא אהב קרבה גם בין חברים ואילו השנייה מאוד אהבה.
לכאורה מה אפשר לעשות?
הנחת היסוד המונחת בקושי היא, שקרבה היא רק קרבה ממשית פיזית. אם קרבה היא רק קרבה פיזית ואחד מבני הזוג לא מעונין כי זה לא נעים לו, מה אפשר לעשות?
אני רוצה לטעון שישנה אפשרות נוספת - קרבה היא גם קרבה פיזית אך גם קרבה נפשית.
כלומר, ככל שכל בן זוג יודע ומרגיש שבן זוגו רוצה אותו, מעוניין בו ומוכן להתמסר אליו ולהתאמץ בעבורו, כך הוא חווה קרבה בכל מאמץ או ביטוי שבן זוגו עושה בשבילו.
התגובה המבטאת את ההכרה בקרבה, צריכה להיות הוקרה. כלומר, ככל שבן זוג רואה את המאמץ שבן זוגו עושה בשבילו שירגיש טוב, על אף שזה לא בהכרח תואם את שיא שאיפותיו, ובכל זאת הוא מלא הוקרה והודעה. ישנה פתיחות אצל בן הזוג לעשות מאמץ נוסף, ממקום חופשי מתחושה של כישלון או החמצה כלפי בן זוגו.
לרוב, כאשר מלאים בתחושה של אכזבה או החמצה ותחושות אלו מבוטאות כלפי בן הזוג הם יוצרים תחושה של האשמה. גם אם לא באופן מודע וגלוי. תנועה זו היא הרסנית. המסרים הלא ישירים הם גרועים יותר ומסיגים את ההפך מהמסרים הגלויים. אך אם במקום תחושות של החמצה או אכזבה יש ביטוי של הוקרה על המאמץ שבן הזוג עשה בשביל הצד השני. זה יוצר רצון אצל בן הזוג להמשך מאמץ על מנת לשמח את בן הזוג.
ביחס לקרבה, עצם המוכנות ללכת לקראת היא ביטוי לקרבה.
כאשר זו האווירה בין בני זוג אפשר להגיע למדרגה יותר גבוהה של קרבה. שיתוף האחד את השני ברצונות ובקשות שקודם לא יכלו לבטא האחד כלפי השני.
כאשר האווירה בין בני זוג היא אווירה של פתיחות עד לרמה שאפשר לדבר על רצונות ושאיפות יש תחושה של בטחון בין בני זוג.
הביטחון הזה מאפשר לבני זוג לחוות דברים שלא נתנו לעצמם קודם לכן.
המוכנות הזו היא ביטוי לקרבה עצומה, סוג של קפיצת מדרגה יותר ממה שחוו עד עתה.
בהקשר לזה אני רוצה להאיר נקודה שבעיני מאוד חשובה, יש החושבים שקרבה היא צורך נמוך ברצף הצרכים שלנו כבני אדם.
לאור כל הדברים שנאמרו עד עתה ברור שקרבה בין בני זוג זו ההענקה הגדולה ביותר שאפשר להעניק לזולת.
זהו החסד שבן זוג מעניק לבת זוגו וזהו החסד שבת הזוג מעניקה לבן זוגה, המבט הוא לא על מה אני צריך אלא מה אני יכול להעניק.
מבט כזה יוצר את הקרבה האמיתית בין בני זוג.
אני מאמין שהיזון חוזר זה, מאפשר גם בסופו של לקבל את מה שצריכים, חום בטחון ונעימות.
נחזור לזוג, ככל שלמדו איך לשתף האחד את השני ליצור אווירה של ביטחון והערכה למאמץ שכל אחד עושה למען זולתו, תחושת הקרבה שהם חשו הייתה אחרת והמקום שהיה נראה להם כבלתי פתיר כעת נראה להם אחרת.
